יושבים על הבר, מזמינים בירה, מדברים, צוחקים ומתחילים לנסות לצוד בעיניים את מי שנמצאות שם בסביבה.

הוא קולט מישהי, יושבת בשולחן הפינתי עם חברה. החיוך שלה מוצא חן בעיניו. היא גם מסתכלת עליו בזהירות. הוא מרגיש את הלב שלו מתחיל לפעום.

החברים שלו קולטים אותו, מדרבנים אותו לגשת אליה. הוא רוצה.

פעימות הלב מתגברות. עכשיו גם הידיים קצת מזיעות.

היא מחייכת אליו חצי חיוך, עם מבט קצת ביישני אבל מזמין.

עכשיו הלב כבר על 200 קמ"ש, הידיים רטובות לגמרי מזיעה, הוא מרגיש שהוא בוער מבפנים.

החברים דוחקים בו, לא מבינים למה הוא לא זז.

הבטן שלו מתהפכת, הראש שלו כבר לא שם.

כן, הוא בהתקף חרדה. אחד חזק במיוחד. שוב.

הוא לוקח את הארנק והמפתחות ובורח.

הוא שוב מלקה את עצמו,

הוא שוב לא מצליח,

הוא שוב נשאר לבד.

החרדה הכריעה אותו גם הפעם.

חרדת דייטים, מוכרת לכל כך הרבה גברים (וגם לנשים) וכל כך לא מדוברת.

היא טומנת בחובה בושה ולכן גם הסתרה.

המוני גברים נשארים בתחושה שהם כל כך חריגים בהתמודדות שלהם אתה.

אני מלווה בשנים האחרונות הרבה גברים שמתמודדים עם חרדה כזו ועם חרדות נוספות שנחשבות "לא גבריות". קשה להיות גבר כזה בעולם שמצפה מגברים להוביל, ליזום, לכבוש, להיות "זכר אלפא".

לפעמים זה ממש משתק.

אני אוהבת לראות את התהליכים שקורים אתם בטיפול, איך לאט לאט, בהדרגה, הבושה והאשמה העצמית מתחלפות ביותר קבלה, ביותר רכות עבור עצמם, איך החרדה מפנה מקום ליותר ביטחון במי שהם, מבלי להפוך למשהו שהם לא.