אני רוצה לדבר על כאב נפשי ועל שחזור שלו בתוך יחסים.
כולם חווים כאב נפשי. חוויה של כאב נפשי היא היא חלק מהחיים והיא בלתי נמנעת. אנחנו פוגשים אותה לראשונה ביחסים המשפחתיים, עם הורינו.
בכל מערכות היחסים של הורה וילד קיימים תסכולים, משברים, כאבים. כן, גם "במשפחות הכי טובות".
השאלה הגדולה היא מה נעשה בתוך היחסים עם הכאב הזה. כאשר הכאב מטוטא מתחת לשטיח, כשמתעלמים ממנו (או כשמחריפים אותו), הכאב ממשיך לנכוח. הוא מופנם פנימה, אל תוך הנפש ושם גדל ומתעצם.
לעומת זאת, כאשר מדברים עליו, נותנים לו תוקף, מכירים בו, יש אפשרות לעשות תיקון ביחסים ומתאפשרת הקלה או החלמה של הכאב הזה.
עם הכאבים האלו, בייחוד אלו שלא עברו עיבוד, שלא ניתן להם תוקף, אנחנו מסתובבים בעולם ומגיעים למערכות יחסים אחרות: מערכות יחסים זוגיות, משפחתיות, חבריות… ולא פחות מכך ליחסים עם עצמנו. הכאבים האלו מתחילים לנהל אותנו. כמעט כל אינטראקציה וכל סיטואציה קשה, מכאיבה, מסובכת, נובעת מהכאבים האלו, שלא עברו עיבוד ושאנחנו לא מספיק מודעים אליהם. אנחנו משחזרים אותם שוב ושוב בתוך עצמנו וביחסים עם אחרים, וחווים כאב נפשי שוב ושוב.
אנחנו נוטים להסתכל על מה שקורה בחיינו ולהאשים את הסיטואציה כמתנותקת מחוויות החיים הקודמות שלנו, מהכאבים הקדומים שלנו שאנחנו סוחבים בנפשנו, לעתים קרובות מבלי לדעת כלל שהם שם נסחבים אתנו לכל מקום.
בטיפול אנחנו מתבוננים על הכאבים האלו ומנסים להבין מאיפה הם מוכרים, איפה הם נחוו כבר ולמה הם משתחזרים? מה הם מבקשים? לרב, הם יבקשו מאתנו תיקוף, הכרה בקיומם, הכרה במקום הכואב והפצוע. כן, גם אם הוא שם מילדות ומאז גדלנו והתבגרנו. לכאבים אין תאריך תפוגה. ואחרי שנכיר בהם הם יבקשו לחוות תיקון. תיקון ביחסים, גם אם לא ביחסים המקוריים, אלא תיקון שיעשה בינינו לבין עצמנו או ביחסים הטיפוליים- להזרים אל הכאב הזה חמלה, אהבה, הבנה, ריפוי.
