אבל הדמעות חזקות ממנה,
וככל שהיא סופגת עוד עלבון ועוד הקטנה,
הן גוברות והופכות לנהר גדול של כאב ובדידות,
תחושת זרות שאף אחד לא מבין אותה,
ויותר מהכל, נוצרים בה הררים של אשמה.

היא הביאה את עצמה למצב הזה, כך היא מספרת.
הרי את מי עוד יש לה להאשים אם לא את הבכי הילדותי הזה,
את הרגישות הגדולה מדי שלה,
את חוסר האונים שלה.

אז האשְמה הופכת להאשַמה,
הקולות מבחוץ מופנמים היטב פנימה
והיא יורה עוד ועוד חצים אל תוך לבה.
היא מבינה שהרגשות שלה הם בלתי נסבלים.
אי אפשר להכיל אותם. אי אפשר להתמודד אתם.
אי אפשר להתמודד אתה. היא פשוט יותר מדי. יותר מדי.
לעצמה, לכולם.

היא כבר מזמן שכחה.
שכחה שהבכי שלה, זה שמוכר לה כבר מילדות,
הוא המקום בנפשה שמבקש הבנה, הזדהות, הכלה, מקום בעולם.
מבקש שמישהו יראה אותה ויקבל אותה,
ככה, כפי שהיא, אנושית ומרגישה.

היא שכחה או שאולי מעולם לא ידעה,
שהרגישות הזו היא ביטוי נפלא שלה,
של כל המגוון והעושר הרגשי שקיים בתוכה.
היא זקוקה לעיניים שיביטו בה אחרת,
לאוזניים שיקשיבו וישמעו אותה,
שיכירו בנפש המדהימה שבתוכה,
ויזכירו לה או ילמדו אותה מחדש מי היא באמת
וכמה הרבה יש לאהוב בה.