אחת החוויות הכי קשות של אנשים שנמצאים בדיכאון היא תחושת הבדידות, התלישות, החוויה שאף אחד בעולם לא מבין מה זה ואיך זה להיות במצב הזה. לא מבינים את העוצמות של הכאב, את החוסר בכוחות, את העצבות הגדולה, את הבדידות הגדולה, את זה שאין חשק לעשות, ליזום וליצור. הכל תקוע וכואב ובעיקר מאוד מאוד בודד, גם אם יש המוני אנשים מסביב.

אנשים מנסים. הם נותנים עצות, מספרים מנסיונם, מנסים לעודד- כוונותיהם באמת באמת טובות, אבל זה תמיד נשמע כמו חוסר הבנה אחד גדול, כמו דיבור בשתי שפות שונות, שפת הדיכאון מול שפת החיים שלא מצליחות להיפגש. כך הפער נעשה גדול יותר ויותר, התחושה שלא מבינים אותי ולא יכולים להבין אותי, גם אם מנסים, היא כה גדולה ומותירה תחושה איומה של ריקנות, בדידות ויאוש.