"השלמתי כבר עם זה שהדיכאון הוא כאן לתמיד", "אני מבין שאני צריך ללמוד לחיות עם החרדה".

האמירות הללו באות לא רק מהמטופלים, אלא נאמרות גם על ידי אנשי מקצוע שמסבירים למטופלים שעליהם ללמוד לחיות עם החרדה או הדיכאון או עם סימפטומים שונים שתוקפים אותם. לא פעם שמעתי אנשי מקצוע שאומרים למטופלים שהבעיה הנפשית ממנה הם סובלים היא כרונית. שיש להתייחס אליה כמו אל בעיית סכרת או לחץ דם, וכל מה שניתן לעשות זה ללמוד לחיות עם הסימפטומים.

האמירות הללו כל כך מקוממות אותי!
מדוע שנתייחס אל מצבים נפשיים כה קשים, שפוגעים פגיעה קשה באיכות החיים, כאל מחלה כרונית שאינה ניתנת לריפוי? איך אנחנו יכולים להגיד שזה בלתי אפשרי? הרי כפי שהסיפטום הגיע, כך יש לו אפשרות גם לעזוב.

אפשר וחשוב לטפל ולסייע. אף אחד ואף אחת לא צריכים לחיות עם חוויות כה קשות של דיכאון או חרדה כל החיים. אלו מצבים שאין לקבל אותם והם ברי-ריפוי. ראיתי ואני רואה את זה קורה שוב ושוב, גם אצל מטופלים שמומחים גדולים הסבירו להם אחרת.

אני מאמינה גדולה בבני אדם, בגוף ובנפש.

הגופנפש שלנו מביא אלינו לעתים חרדה, דיכאון ובעיות רגשיות שונות כדרך לבטא חוויות חיים שלא מצליחות לבוא לידי ביטוי בדרך אחרת. באותה הדרך הגופנפש שלנו יודע גם להחלים. אם ניתן את האפשרות והמרחב לחוויות, למחשבות ולרגשות העמוקים להיאמר ולהישמע, הם יוכלו, עם הזמן, להירפא.

זה לא קסם. זה תהליך. לעתים ארוך, קשה וכואב, אך גם מלא אומץ, אמונה, אהבה וצמיחה.

לעולם אל תאמינו לקול (חיצוני או פנימי) שאומר לכם שאתם לא מסוגלים, שזה בלתי אפשרי.

מצאו את האדם הנכון לכם, שיאמין בכם וילווה אתכם בדרך.